מאז שבני האדם החלו לסחור זה עם זה, נולד הצורך "לספר לעולם" על המוצר. מה שהתחיל כפעולה אינסטינקטיבית של הישרדות כלכלית, הפך לאורך אלפי שנים למדע מדויק ולאמנות מתוחכמת שמעצבת את התרבות שלנו. העת העתיקה: קולות בכיכר העיר בימים שבהם הקריאה והכתיבה היו נחלתם של בודדים, הפרסום היה בעיקרו קולי וויזואלי. סוחרים במצרים העתיקה השתמשו בפפירוס כדי לכתוב הודעות על מכירה, ובחורבות פומפיי נמצאו כתובות גרפיטי על קירות שקידמו משחקי גלדיאטורים או בתי מרחץ. הכלי המרכזי היה "כרוז העיר" – אדם שתפקידו היה לצעוק את החדשות והמבצעים בלב השוק הסואן. מהפכת הדפוס: המילה הכתובה משתלטת המצאת מכבש הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג במאה ה-15 שינתה את חוקי המשחק. פתאום, ניתן היה לייצר כרזות ופליירים בכמויות גדולות. במאה ה-17 הופיעו המודעות הראשונות בעיתונים, מה שאפשר לעסקים להגיע לקהל רחב ומבוסס יותר. הפרסום הפך למובנה, עם דגש על מידע טכני ומחיר. תור הזהב של המדיה: רדיו, טלוויזיה ושלטי חוצות המאה ה-20 הביאה איתה את "הפיצוץ הגדול". הרדיו הכניס את המפרסמים לתוך הסלון של הצרכן באמצעות ג'ינגלים קליטים, והטלוויזיה הוסיפה את כוחו של הווידאו. זו הייתה התקופה של "מד מן" – דגש על רגש, סגנון חיים ויצירת צורך פסיכולוגי במוצר, ולא רק הצגת תכונותיו היבשות. רדיו: יצירת אינטימיות דרך הקול. טלוויזיה: המחשה חזותית וסיפור סיפורים (Storytelling). שלטי חוצות: תפיסת תשומת הלב במרחב הציבורי המהיר. העידן הדיגיטלי: המהפכה האישית היום, אנחנו נמצאים בעידן הדיגיטל וה-AI. הפרסום כבר לא פונה לכולם באותה שפה, אלא מבוסס על נתוני עתק (Big Data). אלגוריתמים יודעים מה נרצה לקנות עוד לפני שחיפשנו זאת. הרשתות החברתיות הפכו את הצרכן למפרסם בעצמו (משפיענים), והאינטראקציה היא דו-כיוונית ומיידית.